צולל

צללתי, ואני עוד אמשיך לצלול אל תוך המילים, אל מה שבין השורות, אל הכתיבה האינסופית שלך, גדעון יקר. רוח הים מנשבת בין הדפים וכותבת יחד איתך את הסיפור כולו.

כאדם שחי מילים ומתעסק בכתיבה, הספר שלך החזיר אותי אל הכחול הגדול, האינסופי, המעודד, זה שלמרות הכול ממשיך לנוע. כמו גל שבא, מתרומם, נשבר אל החוף ושב להתחיל מחדש. כל שורה גרמה לי לצלול שוב אל המילה הכתובה, אל הזיכרון, אל הרגש ואל עצמי.

אני יודע שכל מי שיקרא את הספר ימצא את עצמו נסחף אל תוך החוויה, ונשאר בה עוד זמן רב גם לאחר שיסגור את העמוד האחרון.

צוללת לתוך המילים, המרחבים, היקומים. איזה ספר מלא אהבה, געגוע, והסקס הכי טוב שלא היה לי.

בספר ביכוריו, "צולל", גדעון אלמוג, איש ים ותיק, מקיים את הבטחת הכותרת וצולל באומץ לתוך עולמו, כשהוא יוצק אל השירה את מה שמצא במעמקיו.

הוא מזקק בשיריו את חכמת דרכו, את השיעורים שלמד על בשרו, בשפה פואטית עשירה, אינטימית וחשופה. לצד שירי ים ורוח, אהבה ומערכות יחסים, נמצא גם התמודדות עם טראומה ואובדן.

שירי הילדות בשער האחרון מדגימים כיצד המלחמה מתחילה בבית ומשפיעה על ההתבגרות והחיים בכלל. אולם הטון השולט ברוב שירי הספר הוא זה האופטימי, החותר אל הטוב, אל האור ואל הפשטות.

את הספר היפה הזה, מומלץ להחזיק קרוב ולשוב אליו.